רומניה עם ילדים: כפר בהרים, פטל ודובים

האמת? בחרנו ברומניה כי היא קרובה וזולה. חשבנו שנקבל קצת ירוק, קצת אוויר קריר ומלון עם ארוחת בוקר. קיבלנו כפר שבו הפרות חוזרות לבד הביתה בערב, קניון שאפשר ללכת בו עם עגלה, ודוב שעמד על שפת הכביש והסתכל עלינו כאילו אנחנו אלה שמפריעים.

טסנו ארבעה: שני הורים, ילדה בגיל שבו שואלים "כמה עוד?" כל שבע דקות, ותינוק שהמנשא הוא הבית השני שלו. חילקנו את הטיול לשניים. חצי ראשון בכפר אחד שממנו יוצאים כל יום למקום אחר, וחצי שני גבוה יותר בהרים. באמצע יום מעבר אחד, שיצא בסוף אחד הימים הכי טובים.

חלק ראשון: כמה ימים בכפר מגורה

מגורה הוא כפר קטן שיושב על רכס, בתוך שמורת טבע. אין בו מרכז, אין רמזור, ויש בו מכולת אחת שנפתחת כשבעלת הבית רואה שמישהו עומד בחוץ. הכביש האחרון אליו הוא כורכר, והרכב השכור שלנו עלה אותו לאט ובקולות שלא נעמו לי.

אבל כשמגיעים למעלה מבינים למה באים. מכל חלון רואים גבעות ירוקות, ערימות חציר, גדרות עץ עקומות ורכס סלעי שעומד מאחורי הכול. בבוקר הראשון יצאתי למרפסת עם הקפה ופשוט עמדתי שם. הילדה ספרה פרות. הגיעה לאחת עשרה והתבלבלה.

ישנו בבית הארחה משפחתי. ארוחת הבוקר הייתה גבינות שבעלת הבית מכינה לבד, ריבה, ביצים מהלול שבחצר ולחם שעוד היה חם. בערב היא שאלה אם אנחנו רוצים ארוחת ערב, אמרנו כן, ולא התחרטנו באף אחד מהערבים.

הקניון שמתחת לכפר

המסלול הראשון שלנו היה הכי קרוב: קניון שמתחיל ממש מתחת לכפר. חונים בכניסה לשמורה והולכים על דרך עפר רחבה שנכנסת בין שני קירות סלע. בהתחלה זה נראה כמו עוד טיול ביער, ואז הקירות מתקרבים ומתרוממים, ופתאום הולכים בתוך סדק.

מה שטוב במסלול הזה למשפחות הוא שהוא כמעט שטוח. לא צריך לטפס, לא צריך ציוד, והילדה הלכה אותו כולו ברגל בלי להתלונן, בעיקר כי היה לה הד. היא צעקה את השם שלה, הקניון ענה, והיא החליטה שגר שם מישהו.

בפנים קריר גם באמצע היום, אז כדאי להביא משהו ארוך. הלכנו פנימה בערך שעה, אכלנו סנדוויצ'ים על סלע וחזרנו באותה דרך. אפשר להמשיך הרבה יותר רחוק, אבל עם ילדים קטנים זה היה בדיוק.

יום בין בתי עץ ישנים

יום אחר נסענו למוזיאון פתוח של כפר רומני ישן. זה לא מוזיאון של ויטרינות. זה יער שפיזרו בו בתים, אסמים וטחנות מעץ, ואפשר להיכנס לרובם. למבוגרים זה מעניין. לילדים זה גן שעשועים.

הילדה רצה מבית לבית ובדקה כל דלת. ישבנו על ספסל בצל, חילקנו תפוח ונתנו לה לגלות לבד. יצאנו משם אחרי שלוש שעות, הרבה יותר ממה שחשבנו שנחזיק.

נסיעה בלי יעד

יום אחד פשוט נסענו בכבישים הקטנים שמסביב, בלי תוכנית. הדרך עולה ויורדת בין כפרים, וכל כמה דקות נפתח עמק חדש. באחת הפעמים עצרנו בצד רק כדי להחליף חיתול, ונשארנו שם חצי שעה על הדשא.

בדרך חזרה, על כביש צדדי בתוך היער, ישב שועל באמצע הנתיב כאילו הוא מחכה לאוטובוס. עצרנו. הוא הסתכל עלינו, ליקק את השפתיים ונשאר במקום. בסוף אנחנו אלה שעקפנו אותו.

בשאר הימים במגורה לא עשינו הרבה, ואני אומר את זה כמחמאה. הלכנו בשבילים של הכפר, ליטפנו סוס שעמד ליד גדר, קנינו גבינה מאישה שלא דיברה מילה באנגלית והסתדרנו עם אצבעות. כל ערב בסביבות שש הפרות חוזרות מהמרעה, וכל אחת פונה לבד לחצר שלה. ישבנו על המדרגות וצפינו בזה כמו בסדרה.

יום המעבר: פטל, פורלים ועלייה להרים

ימי מעבר הם בדרך כלל ימים מבוזבזים. אורזים, נוסעים, מגיעים עייפים. הפעם החלטנו לפרק את הנסיעה לשלוש עצירות, וזה שינה הכול.

עצירה ראשונה: קטיף פטל

בערך שעה אחרי שיצאנו ראינו שלט קטן בצד הדרך עם ציור של פטל. פנינו. מצאנו חווה עם שורות ארוכות של שיחים מתחת לקשתות ניילון, ואישה שנתנה לכל אחד סלסילה ואמרה משהו שהבנו ממנו "לכו תקטפו".

הכלל בקטיף עצמי הוא שמשלמים על מה ששמים בסלסילה. מה שנכנס לפה בדרך לא נשקל. הילדה הבינה את הכלל הזה תוך דקה, ויצאה משם עם סלסילה כמעט ריקה וחולצה שכבר לא תחזור להיות צהובה.

היינו שם פחות משעה ויצאנו עם שתי קופסאות. אחת נגמרה באוטו לפני העצירה הבאה.

עצירה שנייה: ארוחת צהריים בחוות פורלים

לצהריים עצרנו בחוות פורלים. ברומניה יש הרבה כאלה, בדרך כלל ליד נחל: כמה בריכות, מסעדה פשוטה, ושולחנות בחוץ. הדג שמגיע לצלחת שחה באחת הבריכות כמה דקות קודם.

הזמנו פורל מטוגן עם ממליגה ורוטב שום. פשוט, טרי וטעים, מהסוג שלא צריך להסביר. הילדה אכלה צ'יפס והודיעה שהיא לא אוכלת דגים שהיא ראתה שוחים. היה לי קשה להתווכח עם זה.

אחרי האוכל הסתובבנו בין הבריכות. זה מקום טוב לילדים לשחרר אנרגיה לפני עוד קטע של נסיעה, ולהורים לשתות קפה בישיבה.

עצירה שלישית: למעלה

משם התחלנו לעלות. הכביש נהיה צר, העיקולים התרבו והטמפרטורה ירדה כל כמה דקות. הגענו למקום הלינה שלנו בהרים קצת לפני החושך, עם תינוק ישן, ילדה ישנה וקופסת פטל אחת שעוד שרדה.

חלק שני: ההרים והדובים

את החלק השני של הטיול בנינו סביב כביש אחד: מעבר ההרים המפורסם של רומניה, הטרנספגראשן. הוא מטפס בסיבובים חדים עד מעל קו העצים, ופתוח רק בחודשי הקיץ. שאר השנה הוא מתחת לשלג.

נסענו אותו לאט ועצרנו הרבה. אין ברירה, כי כל עיקול נראה יותר טוב מהקודם. למעלה יש אגם קרחוני, דוכנים של גבינות ונקניקים, ורוח שגרמה לנו להוציא מהתיק את כל מה שארזנו "ליתר ביטחון". עם תינוק לא נשארנו שם הרבה, אבל הנסיעה עצמה היא העניין.

ואז, דוב

ידענו שיש באזור דובים. קראנו על זה, ראינו שלטים. עדיין, כשזה קורה זה מפתיע. ירדנו בצד הדרומי של הכביש, בתוך היער, והרכב שלפנינו האט בלי סיבה נראית לעין. ואז ראינו אותם: שני דובים צעירים ליד מעקה העץ. אחד עמד והסתכל ישר עלינו, והשני ישב על הישבן כמו מישהו שמחכה שיגישו לו.

באוטו נהיה שקט מוחלט, מה שלא קרה מאז שהמראנו. הילדה לחשה "הם אמיתיים?" ולא חיכתה לתשובה. עמדנו שם אולי שתי דקות, ואז המשכנו לאט.

כמה עיקולים אחר כך חיכה עוד אחד. הוא ישב שעון על חומת האבן שבצד הדרך, עם הלשון בחוץ, ונראה כמו מי שסיים משמרת. ביום שאחרי ראינו עוד שניים, וכבר הרגשנו ותיקים.

בימים האחרים בהרים עשינו הליכות קצרות מהבית, ישבנו על הדשא מול הנוף ונתנו לילדים להתגלגל. יום אחד ירד גשם מהבוקר, אז נשארנו בפנים עם קלפים, מרק ושמיכות. גם זה חלק מטיול בהרים, ואף אחד לא התלונן.

לילה אחרון: חווה עם במבים

את הלילה האחרון, לפני הנסיעה לשדה התעופה, סגרנו בחווה שמגדלת איילים. הילדה קוראת להם במבים, אז מבחינתנו זו חוות הבמבים.

הגענו אחר הצהריים. החווה יושבת בתוך מטע של עצי תפוח ישנים, והאיילים מסתובבים ביניהם. מסתבר שהם משוגעים על תפוחים. הילדה אספה מהדשא את אלה שנפלו והגישה להם אחד אחד, והם לקחו ממנה בעדינות שלא ציפינו לה.

בערב ישבנו בחוץ, התינוק נרדם עלינו, והבמבים רעו מעבר לגדר. זה היה סיום שקט לטיול שהיה בו הרבה יותר ממה שתכננו.